אמל”ק 19.12.21
–
שלום לחברי קבוצנו היקרה. לשתות?
בשבילי מוקה, בבקשה.
תודה. אם מישהו מכם הגיע עד (אמל”ק = ארוך מדי לא קראתי)כאן עשיתם אותי מאושר, ואתם משוחררים.
ועכשיו לגרעין הקשה.
–
למי שלא מצליח להחליט אם הוא שייך לגרעין הקשה, אני מבין אתכם. הבעיה איך לנהוג ב”אחר” לא נולדה היום, ואני לא צריך להזכיר לכם את שעשה לכם עמל”ק (עתיק מדי לא קורקטי). בכל מקרה, יש להניח שהרוב הדומם (אם להסתמך על התקשורת) היה בעד מימוש זכויות העמלקים, אבל איכשהו מישהו זייף את התנ”ך וכך יש לנו תמונה מעוותת על העמלקים. אם מישהו רוצה לתרום לזרע עמלק (או זרע לעמלק) אשמח להעביר את תרומתכם לידיהם.
אבל אנחנו (כמו העם היהודי, אם חושבים על זה) מתפזרים קצת, ואולי נחזור לגרעינים הקשים של ימינו.
–
אם אנו מסתכלים על ההיסטוריה, אנו מוצאים שמרבית הבריות נוחות לזולתן ואלמלא גרעין קשה (או “קומץ”) של נבלות העולם היה מן הסתם נשאר במצב של גן עצי פרי בלי נחשים מיותרים. בלי הנפשות האלה מן הסתם לא היו מלחמות ולא טלפונים ניידים. אשאיר לכם את המסקנה אם זה טוב או רע, וברשותכם – אעבור לירושלים, בירתנו הנצחית.
שבעה קבין של יופי נחתו על הבירה, אבל אני בטוח שתסכימו שבית”ר ירושלים היא הדבר היפה ביותר בעיר, ו-אם נדייק – ארגון “לה פמיליה”.
אם הבנתי נכון,חברי “לה פמיליה” (“אנחנו הקבוצה הכי גזענית שבמדינה”) לא בטוחים האם הם שייכים ל”קומץ”, או שמא הם הרוב הדומם של אוהדי בית”ר ירושלים. חדי הזכרון ביניכם יזכרו את ארקדי גאידמק שהביא לבית”ר שני מוסלמים (קדאייב וסדאייב) שלא ידעו לאן הם נפלו, והאמת שאם כתב ספורט ממאדים היה מדווח על זה הוא היה חושב שיהודים הם שחורים מקופחים ושמוסלמים הם בהירי עור פריבילגים. לא פלא הוא שהצ’צ’נים נשלחו הביתה ובית”ר נשארה – אם לצטט את השלט הידוע – “טהורה לעד”.
עוד קבוצה שבה האוהד הממוצע לא יודע אם הוא שייך לגרעין הקשה או הרוב הדומם, היא מכבי ת”א בכדורסל. לא מזמן ראיתי משחק ביורוליג (לא משחק שלם, אל תדאגו) ומסתבר שבקבוצת אלבה ברלין (וגם בוושינגטון וויזארדס, דרך אגב) הישראלים מקבלים יותר דקות מאשר במכבי ת”א.
–
לא אכנס לשאלה האם צריך לעודד את ילדי ישראל לשחק כדורסל (לי אישית נראה שעדיף שילמדו פיזיקה), אבל מי שמתקשה להבדיל בין שחקן אחד של מכבי ת”א למישנהו – אפשר להבין אותו. שחורים – ממש כמו סינים ומרוקאים – דומים אחד למישנהו, ואם יש לך נוסטלגיה למיקי ברקוביץ’ וטל ברודי, אתה לא לבד. הגרמנים – תשמחו לשמוע – ניצחו.
אבל אנחנו (קצת כמו השלשות של שחקני מכבי) מתפזרים קצת, אז הרשו לי לעבור לנושא אחר, אם כי תזכירו לי לחזור אל פיני גרשון ומשה חוגג, מעט מאוחר יותר.
–
כידוע לכם אני לא אוהב להסתכסך אתכם, ולכן אני משתדל להרחיק את עדותי למחוזות (אוסטרליה למשל) שלא יגרמו לכם אי נעימות. זאת הסיבה שלקחתי אתכם לשיקגו הקפואה, והפגשתי אתכם עם ג’וסי סמולט ושני הניגרים (סליחה על הגזענות) הניגרים.
למי שלא גר בבריטניה או בארה”ב והחמיץ את זה, ניגריה ידועה בכמות הנסיכים שבה (כ-30 אחוז מהאוכלוסיה) והניגרים ידועים כמומחים להונאות פיננסיות. אם היו לי ליש”ט כמו מס’ ההודעות שקיבלתי מניגריה שאחד הנסיכים שם רוצה להשקיע בבריטניה ואם אפשר רק לקבל את מס’ החשבון שלי, הייתי לוקח את חברת “טסלה” מידיו של אילון מאסק (שיוכל להתרכז בחברת “ספייס-אקס” ולדאוג שהרקטות שלו לא יתפוצצו כל הזמן). אבל הניגרים – כמה שהם רמאים ותחמנים – הם ישרי דרך וצדיקים, אם אנחנו משווים אותם אל השמאל (והתקשורת, שזה אותו הדבר), גם בעולם וגם –
טוב, אני לא רוצה לסכסך. ובכל זאת (אם אתם לא מאמינים שהבחירות בארה”ב היו נקיות, שהלפטופ של הנטר ביידן לא נברא, שהעטלף עם הנגיף מעולם לא ביקר במעבדה בווהאן ושג’וסי סמולט הוכה וכמעט ניתלה ע”י תומכי טראמפ – תתעלמו) אני חושב שכדאי שתקראו הלאה. כי יש מצב שאתם חוסמים את האמת.
(או שאולי זה אני). בכל מקרה, אם גרמתי למישהו לפקפק במשהו – אפילה לשבריר שניה – עשיתי את שלי. אבל מצד שני, לפעמים פקפוק גורם להיסוס, וההיסוס גורם לתאונת שרשרת, וכך לאחרונה הטלפון שלי מופצץ בהודעות ממשרד הבריאות להתחסן פעם שלישית (על מנת לשמור על בריאותה של החותנת שלי, שעדיין לא ראיתי מאז ההלוויה לפני שנה וחצי), ואני במצב של פקפוק.
מי שלא במצב של פקפוק הם הממשלה הצרפתית, שראו את נתוני האומיקרון בבריטניה וסגרו את צרפת מפני אזרחים בריטיים (שרבים מהם תכננו לבלות את חג המולד באירופה הכבושה). נו, שוין.
אני מניח שאם הייתי עוזב את הבית בטריקה (כמו בוריס ג’ונסון גם בחיים האישיים וגם כראש ממשלה) אשתי והילדים היו קצת עצבניים עלי, ובצדק.
אבל נעזוב את אשתי והילדים (או עדיף שהם יעזבו כבר את הבית) ונחזור לצרפתים. כאמור, הם חסמו באופן יעיל את הכניסה של הבריטים לארצם, אם כי הם מצליחים קצת פחות לחסום את היציאה מארצם לכיוון בריטניה. אם חשבנו שטביעתם של 32 מהיוצאים האלה לפני כשבועיים תגרום להם לחשוב שאולי עדיף להישאר בצרפת הבטוחה (והנקיה מהאומיקרונים), הרי שטעינו. אני לא רוצה להיכנס אל ראשם של הפליטים בצרפת, אז אולי כשאני אומר שלא הייתי לוקח את ילדיי בסירת גומי זה לא רלבנטי (יש לי רק שניים אז אם אני מאבד אחד מהם אז אני כנראה אשים לב), אבל גם אחרי ש-32 מעפילים איבדו את חייהם לפני כשבועיים, הם עדיין ממשיכים להגיע (600 רק אתמול אם אתם אוהבים מספרים) – אם כי יש להם מסיכות על הפנים, כך שאנו יכולים להיות רגועים. אבל אנחנו (קצת כמו המהגרים בסירות הגומי, אם חושבים על כך) מתפזרים קצת.
–
כזכור, קצת קשה לפעמים לנו לפעמים לברר האם אנחנו חלק מהרוב הדומם או ממה שנקרא “הקומץ”. בעיקר אם אנחנו מדברים על גזענות. אני לא יודע אם אתם זוכרים את “לה פמיליה”, הגרעין הקשה של אוהדי קבוצת הכדורגל (“הגזענית ביותר של המדינה”) בית”ר ירושלים שנזכרה לעיל. אני בטוח שאתם זוכרים כיצד הגרעין הקשה הזה שרפו את המועדון וחיסלו בעלים (למשל, גאידמק) אחר בעלים (טביב), עד שהגיע אחד, משה חוגג.
החוגג הזה, למי שלא שם לב הכריז מלחמה על הגזענות והבטיח שלא ירחק היום עד שבית”ר תחתים שחקן (לא עלינו) מוסלמי.
–
למי שחושב שהוא מבין גזענות (לא אני) לעומק אומר רק שלאחרונה ראיתי משחק בין בית”ר וסכנין (לא משחק שלם, חו”ח) וקצת התקשיתי להבדיל בין בירם כיאל ואופיר קריאף – ואוסיף ואומר שלא זכור לי שחקן יהודי ששיחק במדי קבוצה ירדנית לאחרונה, אבל אני מסכים עם חוגג שגזענות זה רע, וכך הופתעתי לשמוע שהלוחם נגד הגזענות הזה מצא את עצמו לאחרונה מחורי סורג ובריח. אם עד לפני כשנתיים הייתי מאמין למשטרה ובטוח שהבחור פושע פיננסי בינלאומי ומבריח קטינות לצרכי מין (משהו כמו ג’פרי אפשטיין), אבל לצערי זאת אותה המשטרה ואותה הפרקליטות שלא מצליחה להוכיח שנתניהו קיבל סיקור אוהד ב”וואלה”, כך שתסלחו לי אם אני מפקפק בסיפור. אבל אני לא רוצה לסכסך, ואני מקווה שאף אחד לא חושד בי שאני בעד סחר בקטינות או ביתר ירושלים, אז נדלג הלאה (אגב, משפטה של גסלין מקסוול – ידית ימינתו של ג’פרי אפשטיין – נמשך בדלתיים סגורות, ולמרות שאני כמעט בטוח שהיא סרסורית וסוחרת בקטינות – אני לא לגמרי בטוח. בואו נגיד שג’וסי סמולט ומנדלבליט לא ממש תורמים לבטחון שלי). אבל בסך הכל רציתי להצביע בפניכם על האפשרות שאם אתם מאמינים למה שהתקשורת מספרת לכם, אל תתפלאו אם פושעים אמיתיים יגיעו יום אחד אל ביתכם וגנבו לכם את – אני יודע? – המדינה, למשל.
–
מה שמחזיר אותי אל ג’וסי סמולט. כידוע לכם, אני אדם מאמין. אין לי ספק שאם המשטרה עוצרת חשוד מן הסתם יש לה סיבות טובות לעשות –
סליחה?
שאלה טובה. לא נעים להגיד, אבל גם בלי לדעת את העובדות, אם אני צריך לבחור למי להאמין, אני בודק את צבע העור של ג’וסי סמולט (מוקה, תודה ששאלתם), ואת צבע העור של האחים אוסינדיירו, ומכיוון שהם הרבה יותר שחורים אני מאמין להם. אם זה נשמע לכם גזעני (ואני בטוח שעמיתי מרטין לותר קינג מסכים) אתם צודקים, אבל מסתבר שבגזענות – כמו בכל סטריאוטיפ דרך אגב – יש גרעין אמת.
אולי לא קשה, אבל גרעין.
ועל מנת להבהיר את עמדתי זו, אל תיעלבו אם אזמין לדיון את עמיתי ורעי פנחס (פיני) גרשון.
–
פיני גרשון, למי ששכח, היה מאמן כדורסל – מה שבאופן אוטומטי הפך אותו למומחה לשעבוד שחורים. אמנם יש האומרים שהיום מאמני כדורסל קצת שונים מאחראי משמרת בשדות הכותנה לפני 100 שנה, אבל זאת טעות אופטית, כפי שיובהר להלן. עוד כדאי, לפני שאני מזדעזעים ממר גרשון, לזכור שיש מאמנים לבנים קצת יותר פרוגרסיבים (אם כי במקרה של דיויד בלאט זה לא עזר לו ולברון ג’יימס התייחס אליו כאילו זה עתה הוא ניתק את האזיקים), אבל אנחנו (קצת כמו העבדים אחרי מלחמת האזרחים ב-1867) מתפזרים קצת.
–
למי ששכח, פיני גרשון זכה עם קבוצת מכבי ת”א בגביע אירופה. אם מישהו מכם תמה איך קבוצה ישראלית עם שחקנים אמריקאים זוכים בגביע אירופה דווקא, אני תמה יחד אתכם. אבל מכל מלמדי השכלתי, וכך מורי ועמיתי גרשון דיווח – בהרצאה שמן הסתם לא היתה מיועדת לשידור באומות המאוחדות – שחייב המאמן לדעת נפש שחקניו, ואם הוא לא כל כך מכיר אותם, צבע העור שלהם יכול בהחלט לעזור: אם השחקן הוא שחור כהה, הוא יעשה – אם הבנתי את פיני נכונה – כל שיתבקש “כמו” ואני מצטט “עבד”. לעומת זאת אם צבעו כצבע המוקה – אני בטוח שאתם זוכרים את אנתוני פארקר. אני לא יודע אם אבא של פארקר הוא – כמו אביו של ג’וסי סמולט – יהודי, אבל הוא מן הסתם לבן (או אולי זה היה הדוור). אני לא אומר ששחור עם אבא יהודי הוא רמאי וגונב דעת בהגדרה, אבל אם אנחנו מסתכלים של אובמה (וקמאלה הריס), אנחנו יכולים להבין למה הגזענות זוכה ליחסי ציבור כאלה בשנים האחרונות.
–
שבוע טוב וטהור.
ואל תשכחו את הא”מלק הבא
–
קדאייב וסדאייב
ג’וסי רוצה להיות הברבר סטרייסנד הלבן
נאום המוקה
דיויד בלאט משעבד את לברון ג’יימס