008 1.6.20 אלאור ודריק, הרגנים מזדמנים
–
שלום לכל החמלנים
כאן הצורר חמלניצקי (הידוע גם כ’תפוח הרקוב’)
אמש טרם עליתי על יצועי חשבתי לתומי שהעיירה בוערת והנה הבוקר התעוררתי ולשמחתי הרבה גיליתי שהלהבות מלחכות לא רק בעיירתנו מיניאפוליס, כי אם בכל רחבי הממלכה. צרת רבים – כמאמר הפתגם – חצי נחמה היא. האח! סוף סוף הבינו אחיי כי אין עם מי לדבר. אשרי הגפרור!
תקנו אותי אם אני טועה, אבל לזכרוני ‘גפרור’ היתה פעם מילת קוד לחפ”ש. החייל הפשוט (לדוגמא אליפלט או תום הנקס) הוא שנשכב על הגדר והצבא צועד על גבו אל הנצחון המיוחל. הגפרור הוא לעתים הלפיד שאחריו העם צועד קדימה לנצחון. היות שכך נאמר היום בפה מלא: דרק צ’אובין (הברך הקדושה) הוא הגפרור שהצית את אמריקה. בזכותו פרצה המהפכה, ודורות של אפרו אמריקאיים משוחררים יהללוהו ויגדלוהו מעתה ועד אחרית הימים.
מה שמביא אותנו לגפרור אחר,ושמו אליאור עזריה.
עזריה, כן.
אליאור. עם אל”ף.
סליחה, אל תיתממון. זוכרים אתם את הצבר המתוק גיבור ישראל שהסתער בגבורה בלתי תיאמן על הגוויה של המחבל והרגה בשנית?
יופי.
כן, זה שירה את הכדור השני. הכדור הראשון? את מי זה פאקינג מעניין?
ככה זה בהיסטוריה: אנו לפעמים זוכרים את מי שירה את הכדור השני. זה שהיה עוד איזה גיבור בסיפור – זה שירה את הכדור הראשון – זה לא חשוב. הגיבור האמיתי –
כן, הבן של צ’רלי.
הגיבור האמיתי והאותנטי. הוא ולא אחר.
אליאור עזריה.
כן, חשוב מאין כמוהו לכל עם ועם שיהיו לו גיבורים עמם יוכלו צעיריו להזדהות. באין גיבורים איך נשכנע את ילדינו להשליך את חייהם עבורנו? סוגיה היא, ועמים רבים סובלים ממנה. אך לא אנו.
זכה העם היהודי שבכל דור ודור קם הגיבור התורן, הציל את המצב, וזכה שיקראו על שמו רחוב לא רחוק מכיכר העיר (דוד המלך, יהודה המכבי, יוסף טרומפלדור ויוני נתניהו הן דוגמאות שצצות בראשי בעודי מקיש במקלדתי הסוררת). יתרה מזאת: אם חסרי גיבורין אנו, מתפקידה של הממשלה (או המלך) לייצר עבורינו חדשים. אם הממשלה מועלת בתפקידה ואינה מייצרת גיבורים, נצאה אנו ונייצרם במו ידינו. (וזה נכון גם לגבי אויבים: אם אין בנמצא, שומה עלינו לייצרם, שכן – אם אין את מי לשנוא, מה טעם לחיינו? אבל זה בדרך אגב). אליאור עזריה הוא – ללא צל של ספק – גיבור. מגיע לו רחוב על שמו – מרחק יריקה (או יריה) מכיכר יגאל עמיר.
אם הגעתם למסקנה שההשוואה בין יוני נתניהו לאליאור עזריה היא עפעס קצת מעוותת- מגיע לכם גלידה. גם בלי לדעת את כל הפרטים, נדמה לי שאליאור עזריה הוא פחות ‘גיבור’ ויותר ‘קלגס’ (גס רוח עם אצבע קלה) אבל אולי אני טועה.
ומה לקלגס ציוני ולשוטר אמריקני תשאלון ובצדק? או, אז אני איימר לכם. קודם כל, שניהם חלאות (ייתכן שחלאתיותם חד פעמית היתה, ועד שלכלכו צחים היו כשלג דאשתקד- אך בית שמאי אנו, ודנים את חיילינו ושוטרינו לחומרא).
ובצדק.
אי לכך ובהתאם לזאת, חמלנים יקרים – אם הגעתם למסקנה שהמשטרה באמריקה היא גזענית וצריך להחליף אותה במשטרה השבדית, אין מנוס מהמסקנה שהצבא הישראלי הוא גזעני וצריך להחליף אותו בצבא הקנדי. אם מי מביניכם חש שדעתי שונה במקצת, כל הכבוד על התפיסה המהירה. מה שנסיתי לתאר כאן (בהצלחה מדהימה, אגב) זה – איך חמלנים טובים באמצע הדרך רואים את המציאות שהם מחפשים.
כנראה שיש אנשים שמתאים להם לתאר את הצבא הישראלי והמשטרה האמריקאית ככנופייה של קלגסים ולראות את ארה”ב בוערת. הייתי מבין אותם אם היו סינים, או איראנים- אבל הם (סליחה, אתם) מזכירים לי את אוהדי בית”ר ירושלים ששרפו את המועדון, מרוב אהבה כמובן.
הייתי ממשיך ואומר שזה קצת לא מוצדק לשפוט צבא או משטרה בגלל מעשיהם של כמה תפוחים רקובים (אנא, שילחו לי את הרשימה השלמה של השוטרים היורים ב-10 השנים האחרונות – אם תגיעו ל-10 תקבלו קרמבו), אבל הטיעון הזה לא עובד. תנסו להפעיל אותו על מוסלמים ששוחטים עוברי אורח. פתאום אנחנו קופצים להגנתם של כל המוסלמים שאינם שוחטים עוברי אורח.
ובצדק.
אם לא שחטת איש מיום היוולדך ועד היום (כולל הבוקר) זכותך לציין שלא כל המוסלמין שוחטין המה. וזכותך לבקש משכניך הילידים לא לשרוף את חנויותיהם. ואם לא אנסת ולו ילדה פרוטסטנטית אחת (! הישג מדהים כשלעצמו בכמה עיירות בריטיות) זכותך לציין שעד שיוכח אחרת אתה פמיניסט.
ובצדק.
בקיצור,
כל מה שאני מבקש זה כנות, יושרה ומתודיקה אחת שעובדת על כל העובדות.
ועכשיו אחרי שקראתם הפוסט הזה, אתם מוזמנים להגיע למסקנה שכל סהר זמיר הם פשיסטים ציוניים, גזענים וניאנדרטלים.
באהבה,
התפוח הרקוב.
דרך אגב, מחר ניפגש שוב עם מורי ורבי ג’יימס או’בריאן
שנעדר בזמן האחרון (מעניין לאן), והוא שוב על גלי האתר.
בחצי אוזן שמעתי אותו הבוקר מאשים את ממשלת בריטניה שלא אכפת לה אם ימותו 50 או 100 אלף העיקר שיזכו בבחירות. בטח השמיעה שלי מתדרדרת.
יום טוב.